בהמרצת פתיחה זו עותרת המבקשת להצהיר כי משכון אשר נרשם ביום 15.3.09, על זכויותיה במקרקעין באשדוד [גוש 2004 חלקה 37 (חלק) מגרש 770], והוא נשוא אישור רישום משכון מספר 2009037272 הוא בטל, ויש למוחקו.
מטרת ההליך היא להביא לסגירת תיק הוצל"פ, בכל הנוגע אליה, כאשר במסגרתו הוגשה בקשה למימוש המשכון, ומדובר בתיק 26-02081-10-2 המתנהל בלשכת הוצל"פ הרצליה.
הזכויות הממושכנות מהוות מחצית הזכויות בנכס המקרקעין. המחצית השניה שייכת לבעלה, איתן ליליאן, שגם חלקו במקרקעין מושכן מכח אותה הודעת משכון השנויה במחלוקת כעת, אולם, אין טענה מצד איתן כנגד תקפות המשכון כלפיו ובכל האמור בחלקו בנכס.
המשיב ה"אמיתי" והיחיד, בעצם, הינו, המשיב 2 שמואל סיבוני, באשר בשל תקלה כלשהי נפתח תיק ההוצל"פ, במקור, בציון החברה, המשיבה 1, כזוכה, ומדובר בתאגיד המצוי בבעלות ובשליטת סיבוני. אולם, כפי שנמסר לביהמ"ש בתגובת המשיבים להמ"פ, אישר כב' רשם ההוצל"פ בהרצליה לתקן ולעדכן את שם הזוכה באופן שכיום מופיע שם המשיב 2 בלבד. ניתן, איפוא, להתייחס רק אליו לצורך ההמשך ואין מחלוקת שהוא בעל דברה של המבקשת לצורך הליך זה.
המשכון ניתן כדי להבטיח הלוואה בסכום נומינאלי של 1.5 מיליון ש"ח, אשר ניתנה, לצורך עסקי, על ידי סיבוני, לאיתן ליליאן, בעלה של המבקשת, כאשר הוא זה החתום על המערך ההסכמי הרלוונטי. מערך זה מורכב מהסכם שכותרתו "הסכם הלוואה שיעבוד ומשכנתא" מיום 2.3.09, מנספח הנקרא "נספח תנאי ריבית להסכם הלוואה שיעבוד ומשכנתא", אף הוא מיום 2.3.09, ממסמך שכותרתו "נספח תנאים מיוחדים של המשכנתא" (אינו נושא תאריך), וכן - הודעת המשכון מיום 2.3.09, הערוכה על פי טופס 1 של תקנה
5 (א), לתקנות המשכון (סדרי רישום ועיון) תשנ"ד - 1994.
שלושת ההסכמים המהווים את עסקת היסוד של מתן ההלוואה ומשכון הזכויות במקרקעין, לשם הבטחת החזרתה, בצירוף ריבית, נערכו, על פי האמור ברישא להם, בין שמואל סיבוני מצד אחד, ולבין המבקשת, מרסל ליליאן, בעלה איתן ליליאן, וחברת קריזמה איתן את מאיר יבוא ושיווק בע"מ (המצויה בשליטת איתן), מהצד האחר.
עם זאת, אין חולק שהמבקשת, מרסל ליליאן, אינה חתומה על כל הסכם מבין אלה, ואף חברת קריזמה אינה חתומה עליהם. החתימות היחידות שם הן אלה של סיבוני ואיתן, המוגדרים בשולי המסמכים בתור "המלווה" ו"הלווה" או "הממשכן", לפי העניין. אין טענה, בפי המשיב, כאילו המבקשת היתה צד למו"מ ולהסכמות לעניין מתן ההלוואה והבטוחות להשבתה. טענתו הינה שדרש מאיתן להביא את המבקשת כדי שתחתום על מסמכי המשכון, באשר היא בעלת מחצית הזכויות בנכס המקרקעין המיועד להוות בטוחה לחוב.
המסמך היחיד הנושא, לכאורה, חתימת המבקשת, הינו הודעת המשכון הנ"ל, הערוכה על פי התקנה הרלוונטית, והמופנית אל רשם המשכונות ובאותו מסמך היא נחזית להיות חתומה כאחד משני החייבים, לצד איתן. אולם - לטענתה - חתימה זו מזוייפת ומעולם לא נתנה הסכמתה למשכון זכויותיה בנכס, אף לא ידעה דבר על עסקת היסוד של ההלוואה.
טענתה היחידה של המבקשת, בהליך שלפני, הינה במישור העדר חתימתה על הודעת המשכון, והטענה כי זו זוייפה על ידי גורם עלום, קודם הגשתה לרשם המשכונות.
אקדים ואומר, קיימות תהיות, עובדתיות ומשפטיות, העולות מהמכלול, מעבר לסוגיית החתימה שבמחלוקת, אך אלה לא לובנו ונפקותם האפשרית אינה נתונה להכרעה כעת, כאשר גדרי המחלוקת נתחמים על ידי הצדדים ובכתבי הטענות מטעמם. במישור זה - ולהמחשה - ב"כ המבקשת מדגיש בסיכומיו (סעיף 79) כי "
השאלה היחידה העומדת לדיון ולהכרעה בפני בית המשפט הנכבד, הינה - האם המבקשת חתמה על הודעת המשכון...".
הספקות, בעניינים החורגים מהפלוגתא העובדתית המצומצמת הזו, באים מתוך כך שלהבדיל מהודעת המשכון, שעניינה בעיגון הפן האופרטיבי של שיעבוד הנכס, אין המבקשת חתומה על עסקת היסוד, ואף אין התאמה בין עסקת היסוד הנחזית מתוך הודעת המשכון, לבין מסמכי ההלוואה והשיעבוד לאשורם. בעוד שהודעת המשכון מפנה אל "שטר משכון מיום 25.2.09", אין מחלוקת שלא קיים שום מסמך בין מי מהצדדים מאותו תאריך, ואילו ההסכמים הרלוונטיים מיום 2.3.09, אינם מוזכרים כלל בהודעה. שאלות אלה לא התלבנו, כמו גם השאלה המשפטית של נפקות הודעת משכון, אף אם נחתמה על ידי הממשכן, כאשר מאחוריה לא ניתן לאתר כל התחייבות או הסכם בסיסי המקים את החבות המהותית. האם די אך בחתימה על ההודעה כדי ליצור הסכם משכון כנדרש בסעיף
3 (א) לחוק המשכון תשכ"ז - 1967.
מכל מקום - וכאמור - הדיון מצטמצם אך לשאלת החתימה ולקביעת ממצא עובדתי באשר לזהות החתום על הודעת המשכון. האם מדובר במבקשת, או בחתימה מזוייפת, שאז אין לה כל נפקות.
לעניין נטלי ההוכחה והשכנוע, ראוי להבהיר, שהגם שיוזמת ההליך, והצד התובע, פורמאלית, הינה המבקשת מרסל ליליאן, רובץ הנטל המהותי על המשיב. אין המבקשת בבחינת מי שחפץ "להוציא מחברו" ושעליו הראייה. המשיב פועל למימוש משכון, מכח חתימתה הנחזית של המבקשת על הודעת המשכון. היא, מצידה, כופרת באמיתות החתימה. הנטל שעליה להוכיח את העובדה השלילית, של העדר חתימה, קל יחסית, ויש בו להעביר אל כתפי הטוען לאמיתותה את הנטל להראות נסיבות החתימה והאותנטיות שלה [ראה דברי כב' הנשיא דאז מ. שמגר בע"א
5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פד"י מ"ז (3), 240, בעמ' 261, ופסה"ד של כב' השופט י. עמית בת"א (חיפה)
11133/97 בל"ל בע"מ נ' מ.ד.פ הדבקות בע"מ ואח' תק - מח 2004 (3), 4447, עמ' 4449].
במישור הראייתי סומך המשיב יהבו על עדותו, הנתמכת בזו של שניים מחבריו, ושותפיו לעסקים שונים, כאשר השלושה מעידים כי ראו במו עיניהם את מעמד חתימת מה שמוגדר כ"מסמכי השיעבוד" על ידי המבקשת. מתוך "הימור טקטי" מודע, ויתר ב"כ המשיב על חקירה נגדית של מומחה, שהגיש חוות דעת מטעם המבקשת לעניין חתימתה, ואף נמנע מהגשת חוות דעת נגדית. מדובר בחוו"ד של מר יצחק חג'ג', מומחה בתחום בדיקת והשוואת חתימות וכתב יד, אשר קבע במידת סבירות גבוהה ביותר (בין 90% ל- 100%) שהחתימה במחלוקת אינה של המבקשת.
המשיב טוען, כעולה מהסיכומים מטעמו, שלעולם יעדיף ביהמ"ש עדות ישירה של עד ראיה, שמהימנותו ואמינותו הרשימו בצורה בלתי אמצעית, על פני עדות "עקיפה", במובן היותה חוות דעת הניתנת, בדיעבד, על ידי מי שלא היה נוכח ועד בעצמו להתרחשות. כך, למשל, מפנה ב"כ המשיב לאמור בספרו של י. קדמי - "על הראיות", בהתבסס על הפסיקה המובאת שם, ולפיו עדות מומחה, שהיא עדות סברה מעצם טיבה, דינה להידחות מפני עדות מהימנה ישירה, וכי מלאכת הסקת המסקנות, החורצות גורל השאלות שבמחלוקת, מופקדת בלעדית, בסופו של דבר, בידי בית המשפט שאינו חייב להעדיף דווקא את סברת המומחה ומסקנותיו, אפילו אם לא נחקר בחקירה נגדית [ראה
י. קדמי,
על הראיות, חלק שני (2009), עמ' 755 והערות שוליים שם]
נדמה, שאין חולק על ההלכה הבסיסית ולפיה ביהמ"ש הוא הסוברני להכריע אף תוך העדפת עדות ישירה ומהימנה על פני חוו"ד של המומחה. השאלה הקריטית תהיה, לעולם, זו שעניינה הערכת המהימנות והמשקל היחסי של הראיות השונות, כאשר באותו שיקלול ובעריכת המאזן, בוודאי שיש משמעות לכך שחוות דעת מומחה לא נסתרה, ואף מומחיותו ומקצועיותו לא הוטלו בספק, שהרי לא נחקר ולא נשאל במישור זה.
אולם - בבואי ליישם מלאכה עדינה זו של בחינת כפות המאזניים הראייתיות, בשים לב להעתקת הנטלים המאפיינת טענת זיוף חתימה, כמו כאן, יהא צורך גם ליתן משקל לקביעה המתחייבת מתוך החומר שלפני, ולפיה גרסתה הבסיסית של המבקשת להראות, על דרך השלילה, מדוע לא יתכן שחתמה על המסמך, נמצאה לא מדוייקת. היא מסרה בתצהירה, הנתמך בתצהיר אמה הגב' אניג'ר דינה, כי בתקופה הרלוונטית היתה מרותקת למיטתה, ושהתה בבית. היא הצהירה שלאחר אישפוז, שבמהלכו ילדה את בתה שירה, שוחררה מבית החולים ביום 7.2.09, וכי במשך שלושה חודשים לאחר מכן
"לא יצאתי מהבית ושכבתי... מרותקת למיטתי, אימי... טיפלה בי ובילדי...". מכאן ביקשה להסיק כי ביום החתימה (2.3.09), נבצר ממנה להיות נוכחת באותו מעמד, שכן, לטענת המשיב, נחתם המסמך במשרדי החברה שבבעלות איתן, ברח' הבושם 7 באשדוד. מן הסתם, אם המבקשת לא יצאה את פתח ביתה במשך שלושה חודשים, ממילא גם, לא היתה באותה כתובת במועד הרלוונטי.
גם האם, גב' אניג'ר הצהירה
"באופן שאינו משתמע לשני פנים" (סעיף 6 לתצהיר), שבתה
"היתה מרותקת למיטתה באותה תקופה ולא יצאה מביתה".
בחקירתה הנגדית, ובניגוד לאמור, אישרה המבקשת כי יצאה מהבית, באותה עת, פעמים ספורות, לטיפת חלב ולרופאה שלה, אך אלה היו פעמים בודדות, שלוש או ארבע פעמים, ורק למטרות האלה, ושאר הזמן היתה במיטה כאשר מטופלת על ידי אמה. היא הגדירה את מצבה כ"קטסטרופה" (עמ' 4 לפרוט' מיום 17.10.12). עם זאת, אין בידה מסמך רפואי או אף סימוכין להמלצה מהרופאים להימנע כליל מיציאה מחוץ לבית. לפי עדות הגב' אניג'ר בחקירה נגדית, הסתבר שבאותה תקופה יצא בתה מהבית גם לטיפולים בבית החולים תל השומר, והעדה נלוותה אליה (עמ' 7 שם).